<h1>סמ"ק מצוריך סימן קפ"ו</h1>
<h2>דף ט.</h2>
דין אם הודתה לדבריו, כגון דאשת כהן דאמרה אמת שפתח פתוח מצאת אך קודם שאירסתני נאנסתי, אי נמי מוכת עץ אני, וכן דאשת ישראל שקיבל קידושיה פחותה מג' שנים שהודית לדברי בעלה ואמרה אמת הוא אך נאנסתי אי נמי מוכת עץ אני, נאמנת שטענתה טענת ברי (לטענתו) [וטענתו] שמא שהרי אינו יודע מתי נבעלה, וברי ושמא ברי עדיף כדאמר רבן גמליאל [י"ב ע"ב] והילכתא כוותיה בין לענין הפסד כתובה בין לענין לאוסרה עליו, ואלו לא יפסידו כתובתן דקיימא לן ברי ושמא ברי עדיף, ואע"ג שהכתובה (כשעת) [ברשות] הבעל, ואע"ג דבעלמא לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף אלא המוציא מחבירו עליו הראייה, הכא גבי כתובה דין [הוא] שנאמר ברי ושמא ברי עדיף דהא טענתה טענת ברי, ועוד איתתא אוקי אחזקתיה ורוב נשים בחזקת כשרות עומדות ומי שרוצה להוציאה מחזקתה צריך להביא ראיות ברורות שנבעלה ברצון, אמנם בירושלמי (כתובות פ"א ה"א) [אמר] בענין מוכת עץ דכי אמרי דנאמנת היא דתימא לענין מנה ומאתים אבל לקיימה אסורה שהיא כספק סוטה. כתב הר"א, אמר רבא (שם דף י"א) מוכת עץ לרבנן יש לה כתובה בין הכיר בה ללא הכיר בה וכן הלכתא דהא הדר ביה רבא מההיא קמייתא דאמר הכיר בה מנה אבל לא הכיר בה ולא כלום, אבל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום דתנן (שם דף י"ב) הנושא אשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתפחה שדך והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות ואמרינן מקח טעות לגמרי משמע דלית לה ולא כלום וכן הילכתא, פירוש משארסתני. ופסקינן דנאמנת לומר דמשארסתני נאנסתי אבל אי ידעינן (אי) [ד]קודם לכן יהיה מקח טעות והוא כנסה בחזקת בתולה ולא יהיה לה כלום, עכ"ל התוספות פרק קמא דכתובות.
<h2>דף ט:</h2>
האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסיד כתובתה דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. הג' תימה דשמואל [פסק] כרבן גמליאל (עיין כתובות דף י') דהיא נאמנת ויש לומר דהתם הטעם משום ברי ושמא אבל הכא אינה אומרת נאנסתי אלא אומרת לא מצא פתח פתוח ואם תאמר תהא נאמנת על ידי מגו דאי בעי אמרה משאירסתני נאנסתי ויש לומר דלא אמרינן מגו במקום חזקה דאין אדם טורח כו', ובפרק קמא דבבא בתרא (דף ה') בעיא ולא איפשטא ואמרינן אוקי ממונא אחזקת מריה ולא טענינן ליה אלא בחרשת כדמוכח בפרק אילו נערות (דף ל"ו), עכ"ל המרדכי (כתובות סי' קל"ה). ויש בה תרי ספיקי להפסיד לה כתובתה, דאם נבעלה קודם נישואין בין באונס ובין ברצון הרי הפסידה דמקח טעות הוא ואם תחתיו שמא ברצון והפסידה כתובתה, ואין בזה כי אם חד ספיקא כדי שלא תפסיד דהיינו שמא זינתה תחתיו באונס, ולכך אפילו אינו נאמן לאוסרה עליו נאמן להפסידה כתובתה. ואילו הם הדינים, האומר פתח פתוח מצאתי והיא אומרת להד"מ אע"ג ששניהם ברי וברי נאמן לאסור עליו ולהפסיד כתובתה, דווקא באשת כהן או באשת ישראל וכגון דקביל אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד דליכא אלא חד ספיקא וספיקא דאורייתא לחומרא, ועוד דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, והני מילי כשטוען תכף כשבא עליה ביאה ראשונה למחר אבל לאחר כמה ימים אינו נאמן דליכא למימר האי טעמא דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה דשמא הוא שונא אותה ורוצה לאבד כמה סעודות להנקם ממנה, אבל לאוסרה עליו נאמן אפילו לאחר כמה ימים דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורה. הגה"ה, ולר"י נראה שאין לחלק בין טענת פתח פתוח בין לאלתר בין לזמן מרובה אלא כמו שמפרש ביבמות בפרק בית שמאי (יבמות קי"א) דתניא טענת בתולים כל שלשים יום כו', עכ"ל המרדכי (כתובות סי' קל"ג). וכתב הר"א והר"ם דהא דאמרינן נאמן להפסידה כתובתה דווקא מנה ומאתים אבל תוספת לא תפסיד, וטעמא איסתבר הוא שהרי תקנת חכמים הוא שיכול להפסידה אם אמר פתח פתוח מצאתי ואינו יכול להפסידה אלא מה שתיקנו חכמים אבל תוספת לא. הגה"ה, ורשב"ם הגיה על דבריהם ז"ל ומה דתקינו אמרינן חזקה כל שכן דיהיב לה, עכ"ל מרדכי (סי' קל"ה). וכתבו הגאונים דיכול להשביעה על התוספת כדין כל הנשבעין [ונוטלין] וא"ד כמה שהביאה ליד בעלה לא תפסיד. דין אשת ישראל, שלא קבל אביה קידושיה כשהיא קטנה. אם אמר פתח פתוח מצאתי אינו נאמן לאוסרה עליו דהא אית ביה תרי ספיקי ספק תחתיו זינתה ספק אין תחתיו ואם תימצי לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון. וכתב גאון אחד אם אמר הבעל ברי לי שזינתה תחתי ברצון והיא אומרת להד"מ כי אנוסה הייתי דאסורה עליו דשוויה נפשיה חתיכה דאיסורה ולהפסיד כתובתה נאמן אם טוען זה אחר בעילה ראשונה מאחר שהוא טוען ברי אפילו תטעון כל מה שתרצה נאמן, אבל לאחר זמן נאמן לאוסרה עליו ואינו נאמן להפסיד כתובתה. ובחור פי' שלא נשא אשה מימיו עד היום איכא דאמרי דאין נאמן לומר פתח פתוח מצאתי ואיכא דאמרי דנאמן.
<h2>דף י.</h2>
רבינו תם פסק דכתובת אשה מדאורייתא והכי אמר ר"ג בפרק ב' דכתובות (דף ק"י) ובכל מקום ששנה רבן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראייה אחרונה. הג', והא דאמרינן חכמים תקנו להם לבנות ישראל כו' בכתובת אלמנה מיירי, ואע"ג דאמרינן בסוף פרק בתרא (שם) לאפוקי מרשב"ג אפילו הכי הלכה כמותו, דכי האי גוונא אשכחן לאפוקי מדר' יהודה דאמר שנה עולה לכאן ולכאן ואפילו הכי הלכה כמותו. ובפרק אילו נערות (דף ל"ח) סבירא ליה לר' עקיבא דכתובת אשה דאורייתא דדריש גזירה שוה מה להלן שקלים אף כאן שקלים והלכה כרבי עקיבא מחבירו. ונפקא מינה מפסק זה שאין אדם נאמן עתה להפסיד את אשתו כתובה לא בטענת פתח פתוח ולא בטענת דמים, עכ"ל המרדכי (כתובות סי' קל"ו). ואית דפסקי דהלכה כרב נחמן דאמר בפרק קמא דכתובות (דף י') באומר פתח פתוח נאמן להפסיד כתובתה כדאמר טעמא דתקנת חכמים היא — הגה"ה, הא אי הוה דאורייתא לא היה נאמן. ומיהו בפרק אילו נערות (דף ל"ט) מסיק סתמא דתלמודא רבנן סברי טעמא מאי דתקינו כו' משמע דכתובות דרבנן. ובפרק האשה שנפלו (דף פ"ב) מסיק לא אשכחא תנא דמחמיר תרי חומרי, ופירש רש"י לפי שהוא מדברי סופרים, וכן משמע בספר מיימוני (אישות פ"י הי"א) וברב אלפס, וכן רבינו חננאל פירש דסבירא ליה דכתובה לאו דאורייתא, עכ"ל המרדכי (שם) — והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי כו' והלכה כמותו בדינין, ולא היא דהלכה כרב אשי [י"ב ע"א] שהוא בתרא ואמר כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים משמע דאינו נאמן להפסידה כתובתה על פיו, עכ"ל התוספות שם (דף י' ד"ה אמר).
<h2>דף יב:</h2>
דין אם הודתה לדבריו, כגון דאשת כהן דאמרה אמת שפתח פתוח מצאת אך קודם שאירסתני נאנסתי, אי נמי מוכת עץ אני, וכן דאשת ישראל שקיבל קידושיה פחותה מג' שנים שהודית לדברי בעלה ואמרה אמת הוא אך נאנסתי אי נמי מוכת עץ אני, נאמנת שטענתה טענת ברי (לטענתו) [וטענתו] שמא שהרי אינו יודע מתי נבעלה, וברי ושמא ברי עדיף כדאמר רבן גמליאל [י"ב ע"ב] והילכתא כוותיה בין לענין הפסד כתובה בין לענין לאוסרה עליו, ואלו לא יפסידו כתובתן דקיימא לן ברי ושמא ברי עדיף, ואע"ג שהכתובה (כשעת) [ברשות] הבעל, ואע"ג דבעלמא לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף אלא המוציא מחבירו עליו הראייה, הכא גבי כתובה דין [הוא] שנאמר ברי ושמא ברי עדיף דהא טענתה טענת ברי, ועוד איתתא אוקי אחזקתיה ורוב נשים בחזקת כשרות עומדות ומי שרוצה להוציאה מחזקתה צריך להביא ראיות ברורות שנבעלה ברצון, אמנם בירושלמי (כתובות פ"א ה"א) [אמר] בענין מוכת עץ דכי אמרי דנאמנת היא דתימא לענין מנה ומאתים אבל לקיימה אסורה שהיא כספק סוטה. כתב הר"א, אמר רבא (שם דף י"א) מוכת עץ לרבנן יש לה כתובה בין הכיר בה ללא הכיר בה וכן הלכתא דהא הדר ביה רבא מההיא קמייתא דאמר הכיר בה מנה אבל לא הכיר בה ולא כלום, אבל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום דתנן (שם דף י"ב) הנושא אשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתפחה שדך והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות ואמרינן מקח טעות לגמרי משמע דלית לה ולא כלום וכן הילכתא, פירוש משארסתני. ופסקינן דנאמנת לומר דמשארסתני נאנסתי אבל אי ידעינן (אי) [ד]קודם לכן יהיה מקח טעות והוא כנסה בחזקת בתולה ולא יהיה לה כלום, עכ"ל התוספות פרק קמא דכתובות.
<h2>דף כב:</h2>
תו' מס"ג, בפרק האשה (דף קי"ז) בא אחד והעיד שמת בעלה והתירוה לינשא על פיו ואחר כך בא אחד והכחיש הראשון ואומר לא מת הרי זה לא תצא מהתירה הראשון שכך הוא אחד בעדות אשה כשני עדים בשאר עדות ואין דבריו של אחד במקום שנים. הג', המעיד על אשה לא יש(י)אנה ודווקא אחד שמעיד שמא לכך הוא עושה שישאנה אבל שנים איתתא [לבי תרי] לא חזיא ומותרת לו, עכ"ל בפרק ב' דכתובות (דף כ"ב).
<h2>דף לח.</h2>
רבינו תם פסק דכתובת אשה מדאורייתא והכי אמר ר"ג בפרק ב' דכתובות (דף ק"י) ובכל מקום ששנה רבן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראייה אחרונה. הג', והא דאמרינן חכמים תקנו להם לבנות ישראל כו' בכתובת אלמנה מיירי, ואע"ג דאמרינן בסוף פרק בתרא (שם) לאפוקי מרשב"ג אפילו הכי הלכה כמותו, דכי האי גוונא אשכחן לאפוקי מדר' יהודה דאמר שנה עולה לכאן ולכאן ואפילו הכי הלכה כמותו. ובפרק אילו נערות (דף ל"ח) סבירא ליה לר' עקיבא דכתובת אשה דאורייתא דדריש גזירה שוה מה להלן שקלים אף כאן שקלים והלכה כרבי עקיבא מחבירו. ונפקא מינה מפסק זה שאין אדם נאמן עתה להפסיד את אשתו כתובה לא בטענת פתח פתוח ולא בטענת דמים, עכ"ל המרדכי (כתובות סי' קל"ו). ואית דפסקי דהלכה כרב נחמן דאמר בפרק קמא דכתובות (דף י') באומר פתח פתוח נאמן להפסיד כתובתה כדאמר טעמא דתקנת חכמים היא — הגה"ה, הא אי הוה דאורייתא לא היה נאמן. ומיהו בפרק אילו נערות (דף ל"ט) מסיק סתמא דתלמודא רבנן סברי טעמא מאי דתקינו כו' משמע דכתובות דרבנן. ובפרק האשה שנפלו (דף פ"ב) מסיק לא אשכחא תנא דמחמיר תרי חומרי, ופירש רש"י לפי שהוא מדברי סופרים, וכן משמע בספר מיימוני (אישות פ"י הי"א) וברב אלפס, וכן רבינו חננאל פירש דסבירא ליה דכתובה לאו דאורייתא, עכ"ל המרדכי (שם) — והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי כו' והלכה כמותו בדינין, ולא היא דהלכה כרב אשי [י"ב ע"א] שהוא בתרא ואמר כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים משמע דאינו נאמן להפסידה כתובתה על פיו, עכ"ל התוספות שם (דף י' ד"ה אמר).
<h2>דף נא:</h2>
מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ואין מוציאין מן הבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסי צאן ברזל שלה ואין צריך לומר מנכסי מלוג. מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומך דעתו עליהם שזינתה אשתו בין שיהיה האומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמך דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי הוא חייב להוציא ואסור לו לבא עליה ויתן כתובה, ואם הודיתה שזינתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם (לא) ראה אותה בעצמו ואחר תגבה כתובתה אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גילגול. בשם רבינו תם אמרו ששנים שהעידו על אשת איש שזינתה שצריכים דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה. גרסינן בירושלמי (נדרים פי"א ה' י"ג) האומרת לבעלה טמאה אני כלומר שזינתה תחתיך תביא ראייה לדבריה שמא עיניה נתנה באחר. אמר רב אילעא מסתברא אם היה חבר בין כך ובין כך הואיל ואמרה לה שזינתה אבדה כתובתה עיקר ותוספת ואם היה מאמינה וסומך דעתו עליה הרי זה חייב להוציא. מסקינן בפרק נערה (כתובות נ"א), האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס הרי זו מותרת לבעלה שנאמר (במדבר ה' י"ג) והיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת בין שנאנסה מן גוי בין שנאנסה מישראל. וכל שתחילת ביאתה באונס אע"פ שסופה ברצון ואפילו אמרה הניחו (לי) [לו] שאלמלא לא אונס הייתי שוכרותו מותרת שהיצר לבשה. ומלשון והיא לא נתפסה דרשו רבותינו (שם) שיש לך אחרת שאף על פי שנתפסה אסורה ואיזו זו אשת כהן, אחד אשת ישראל ואחד אשת כהן שנאנסה כתובתה קיימת העיקר והתוספת ולא הפסידה כתובתה כלום כדאיתא בנדרים פרק אחרון (דף צ"א), וכופין את הכהן ליתן לה הכתובה ולגרשה. אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ונבעלתי לאחר דינא כדין אשת ישראל שאינו חושש לדבריה שמא עיניה נתנה באחר ואם הייתה נאמנת לו או שאמר לו אדם (שאינו) [שהוא] סומך עליו יוציא ויתן כתובה כדמוכח בקידושין (דף ס"ו) גבי ההוא סמיא, עכ"ל ס"ג.
<h2>דף קא.</h2>
מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ואין מוציאין מן הבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסי צאן ברזל שלה ואין צריך לומר מנכסי מלוג. מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומך דעתו עליהם שזינתה אשתו בין שיהיה האומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמך דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי הוא חייב להוציא ואסור לו לבא עליה ויתן כתובה, ואם הודיתה שזינתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם (לא) ראה אותה בעצמו ואחר תגבה כתובתה אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גילגול. בשם רבינו תם אמרו ששנים שהעידו על אשת איש שזינתה שצריכים דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה. גרסינן בירושלמי (נדרים פי"א ה' י"ג) האומרת לבעלה טמאה אני כלומר שזינתה תחתיך תביא ראייה לדבריה שמא עיניה נתנה באחר. אמר רב אילעא מסתברא אם היה חבר בין כך ובין כך הואיל ואמרה לה שזינתה אבדה כתובתה עיקר ותוספת ואם היה מאמינה וסומך דעתו עליה הרי זה חייב להוציא. מסקינן בפרק נערה (כתובות נ"א), האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס הרי זו מותרת לבעלה שנאמר (במדבר ה' י"ג) והיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת בין שנאנסה מן גוי בין שנאנסה מישראל. וכל שתחילת ביאתה באונס אע"פ שסופה ברצון ואפילו אמרה הניחו (לי) [לו] שאלמלא לא אונס הייתי שוכרותו מותרת שהיצר לבשה. ומלשון והיא לא נתפסה דרשו רבותינו (שם) שיש לך אחרת שאף על פי שנתפסה אסורה ואיזו זו אשת כהן, אחד אשת ישראל ואחד אשת כהן שנאנסה כתובתה קיימת העיקר והתוספת ולא הפסידה כתובתה כלום כדאיתא בנדרים פרק אחרון (דף צ"א), וכופין את הכהן ליתן לה הכתובה ולגרשה. אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ונבעלתי לאחר דינא כדין אשת ישראל שאינו חושש לדבריה שמא עיניה נתנה באחר ואם הייתה נאמנת לו או שאמר לו אדם (שאינו) [שהוא] סומך עליו יוציא ויתן כתובה כדמוכח בקידושין (דף ס"ו) גבי ההוא סמיא, עכ"ל ס"ג.
<h2>דף קי:</h2>
רבינו תם פסק דכתובת אשה מדאורייתא והכי אמר ר"ג בפרק ב' דכתובות (דף ק"י) ובכל מקום ששנה רבן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראייה אחרונה. הג', והא דאמרינן חכמים תקנו להם לבנות ישראל כו' בכתובת אלמנה מיירי, ואע"ג דאמרינן בסוף פרק בתרא (שם) לאפוקי מרשב"ג אפילו הכי הלכה כמותו, דכי האי גוונא אשכחן לאפוקי מדר' יהודה דאמר שנה עולה לכאן ולכאן ואפילו הכי הלכה כמותו. ובפרק אילו נערות (דף ל"ח) סבירא ליה לר' עקיבא דכתובת אשה דאורייתא דדריש גזירה שוה מה להלן שקלים אף כאן שקלים והלכה כרבי עקיבא מחבירו. ונפקא מינה מפסק זה שאין אדם נאמן עתה להפסיד את אשתו כתובה לא בטענת פתח פתוח ולא בטענת דמים, עכ"ל המרדכי (כתובות סי' קל"ו). ואית דפסקי דהלכה כרב נחמן דאמר בפרק קמא דכתובות (דף י') באומר פתח פתוח נאמן להפסיד כתובתה כדאמר טעמא דתקנת חכמים היא — הגה"ה, הא אי הוה דאורייתא לא היה נאמן. ומיהו בפרק אילו נערות (דף ל"ט) מסיק סתמא דתלמודא רבנן סברי טעמא מאי דתקינו כו' משמע דכתובות דרבנן. ובפרק האשה שנפלו (דף פ"ב) מסיק לא אשכחא תנא דמחמיר תרי חומרי, ופירש רש"י לפי שהוא מדברי סופרים, וכן משמע בספר מיימוני (אישות פ"י הי"א) וברב אלפס, וכן רבינו חננאל פירש דסבירא ליה דכתובה לאו דאורייתא, עכ"ל המרדכי (שם) — והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי כו' והלכה כמותו בדינין, ולא היא דהלכה כרב אשי [י"ב ע"א] שהוא בתרא ואמר כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים משמע דאינו נאמן להפסידה כתובתה על פיו, עכ"ל התוספות שם (דף י' ד"ה אמר).
